בין 25 ביולי ל-8 באוגוסט 2026 תארח אמסטרדם לראשונה את WorldPride, מפגש בין-לאומי של תנועת הגאווה העולמית. האירוע יציין גם שני ימי שנה: 25 שנים לשוויון בנישואים בהולנד ו-30 שנים מאז ה-Canal Parade הראשון. בעוד שאירועי גאווה ברחבי העולם צמחו לא פעם מצעדות מחאה למען שוויון זכויות ונגד אפליה, אמסטרדם פיתחה צורה ייחודית ומזוהה משלה: מצעד על פני המים.

מאחורי הסירות הצבעוניות, גדות התעלות העמוסות והאווירה החגיגית מסתתרת היסטוריה של מאבק, נראות ושינוי. לקראת WorldPride Amsterdam, ‏OUTtv מציגה בשלושה חלקים את ההיסטוריה, ההקשר והמשמעות של האירוע. החלק השני עוקב אחר הרשת הצנועה של מארגני גאווה שהניחה את היסודות ל-WorldPride, ואחר הדרך שבה כל עיר מארחת עיצבה מחדש את הבמה הבין-לאומית והעניקה לה משמעות אחרת.

הכול התחיל עם אורחים שישנו על הרצפה

הסיפור של WorldPride אינו מתחיל באור הזרקורים, אלא בסטודיו של האקטיביסטית מרשה ה' לוין בבוסטון. באוקטובר 1982 התכנסו שם 16 מארגנות ומארגני Pride משש ערים בארצות הברית. 12 מהם נשארו ללון ומצאו מקום על הרצפה. לא היה מדריך מוכן להקמת תנועה בין-לאומית. היו בעיקר אנשים עם שאלות, ניסיון ורצון לעזור זה לזה להתקדם.

האתגרים שלהם היו מוכרים. כיצד מארגנים צעדה בטוחה? כיצד מגייסים את תמיכת העירייה? ואיך מונעים מהחגיגה לדחוק הצדה את המסר הפוליטי? שיתוף הידע חסך מכל עיר את הצורך להתחיל מחדש. המפגשים נמשכו, משתתפים ממדינות נוספות הצטרפו, ומתוך הרשת צמח ארגון InterPride.

ככל שהרשת גדלה, נולד רעיון שאפתני יותר: מה יקרה אם תנועות גאווה מקומיות ייצרו יחד במה בין-לאומית אחת? בשנת 1997 ייסדו הארגונים החברים את התואר WorldPride ובחרו ברומא לארח את האירוע הראשון בשנת 2000.

לחגוג כשהנראות נתונה ללחץ

האירוע הראשון ברומא המחיש מיד כמה מתח יכולה במה כזאת לעורר. WorldPride נערך במקביל לשנת היובל הקתולית ונתקל בהתנגדות חריפה מצד הוותיקן ופוליטיקאים שמרנים. למרות זאת, חברות וחברי קהילת הלהט״ב+ יצאו לרחובות. כך הפך WorldPride בעת ובעונה אחת לחגיגה ולמחאה: תביעה לנראות בלב העיר.

שש שנים לאחר מכן, מרחב הפעולה בירושלים היה מצומצם עוד יותר. העימות המזוין והחששות הביטחוניים הובילו לביטול הצעדה הגדולה שתוכננה, אף שהדיונים, הסרטים והתערוכות נמשכו. בהמשך התקיים מצעד קטן יותר. האירוע לא נראה כפי שהמארגנים קיוו, אך גם לא נעלם. הוא הראה שנראות יכולה לקבל צורות נוספות מעבר לתהלוכה גדולה אחת.

רומא וירושלים התמודדו בעיקר עם לחצים ונסיבות מבחוץ. בלונדון, לעומת זאת, המכשול הגדול ביותר בשנת 2012 הגיע מתוך הארגון עצמו. זמן קצר לפני המצעד בוטל חלק ניכר מהתוכנית בשל קשיים כלכליים וארגוניים. הבמות הניידות וכלי הרכב הוצאו מהמסלול, וגם הפעילויות שתוכננו בסוהו לא התקיימו. בראש הצעדה הלכו ותיקי אירוע הגאווה הראשון של לונדון משנת 1972. כאשר חלק גדול מהמופע המתוכנן נעלם, האופי המחאתי בלט יותר. למרות האכזבה מהארגון, המשתתפים לא הניחו לצעדה להיעלם.

אולם לצורה המצומצמת והפוליטית יותר היה גם מחיר. האקטיביסט פיטר טאצ'ל ציין כי ללא כלי רכב, למשתתפים מבוגרים ולאנשים עם מוגבלות היה קשה יותר לקחת חלק. לונדון חשפה בכך שתי אמיתות בעת ובעונה אחת: פחות מופע יכול להציב את המסר הפוליטי בחזית, אך אינו הופך אירוע לנגיש יותר באופן אוטומטי.

טורונטו בחרה בשנת 2014 בגישה רחבה יותר. אירוע WorldPride הראשון בצפון אמריקה שילב צעדות ותרבות עם ועידה בין-לאומית לזכויות אדם. משתתפת מסורינאם סיפרה עד כמה חשוב שאנשים ממדינות שבהן אינם יכולים להתבטא בחופשיות יקבלו שם קול. החוויה המחישה שהמילה "עולם" צריכה לבטא יותר ממבקרים או מדגלים: חשובה גם התובנה שאדם יכול לקחת עמו בחזרה הביתה.

במה גדולה יותר, עם קולות רבים יותר

ככל ש-WorldPride גדל, גם הדיון השתנה. בשנת 2017 הפך מרכז מדריד למרחב משותף גדול של מפגש, מוזיקה ונראות. במקביל, Madrid Summit, ועידה בין-לאומית לזכויות האדם של להט״ב+, כינסה אקטיביסטים, מומחים וארגונים ממדינות שונות. המשמעות הפוליטית לא נדחקה לשולי החגיגה. החגיגה והשיח על חירות היו חלק מאותה תוכנית.

מדריד הראתה כיצד WorldPride יכול לאחד עיר שלמה. בניו יורק קיבלה הנראות הבין-לאומית משמעות אחרת בשנת 2019, כאשר האירוע נערך בדיוק 50 שנה לאחר מרד סטונוול. העיר לא רק חגגה את ממדיה של תנועת הגאווה, אלא גם שאלה כמה מן המחאה המקורית עדיין נותר גלוי. הדיון קיבל בפועל שני מסלולים: לצד המצעד הרשמי עברה בעיר Queer Liberation March, במכוון ללא נותני חסות מסחריים וללא משלחות משטרה בתוך הצעדה.

שני המסלולים באותה עיר סיפרו יחד סיפור רחב יותר. בעיני חלק מהאנשים, נותני חסות מביאים משאבים וחשיפה; בעיני אחרים, הם עלולים להקהות את החוד הפוליטי של Pride. ‏WorldPride לא הציע תשובה סופית, אך הפך את המחלוקת לגלויה. אולי זהו דווקא כוחה של במה בין-לאומית: אנשים אינם חייבים לחלוק תפיסה אחת של קדמה כדי לדרוש מרחב זה לצד זה.

גם צורת האירוע המשיכה להשתנות. בשנת 2021 חלקו קופנהגן ומאלמו את האירוח בין שתי ערים ושתי מדינות, ובמהלך מגפת הקורונה עבר חלק מהתוכנית למרחב המקוון. בשנת 2023 הביאה סידני את WorldPride לראשונה לחצי הכדור הדרומי. התוכנית העניקה מקום מודגש לאנשי להט״ב+ מקהילות האבוריג'ינים ותושבי איי מצר טורס. כך הבמה העולמית לא רק התרחבה מבחינה גאוגרפית, אלא גם נעשתה מגוונת יותר מבחינה תרבותית: קולות מקהילות, מרקעים ומחוויות שונות זכו למקום בולט יותר.

בוושינגטון הבירה שבה ועלתה בשנת 2025 השאלה עד כמה נראות יכולה להרגיש חופשית באמת. האירוע נערך בתקופה שבה הזכויות וההגנות של אנשי להט״ב+, ובייחוד של טרנסג'נדרים, היו נתונות ללחץ בארצות הברית. עבור חלק מהמשתתפים ומהקבוצות הבין-לאומיות, ההחלטה לצאת למסע כבר לא הייתה מובנת מאליה. למרות זאת, אנשים התכנסו כדי לחגוג, להיפגש ולמחות. עבור אחדים ההשתתפות בצעדה הייתה חגיגה; עבור אחרים אותו צעד עצמו הורגש כמעשה התנגדות.

כל האירועים האלה מלמדים ש-Pride לעולם אינו רק חגיגה או רק מחאה. זהו מקום שבו אנשים מכל רחבי קהילת הלהט״ב+, בעלי זהויות, נטיות, רקעים וחוויות שונות, יכולים להיות גלויים ולמצוא זה את זה. הם מזכירים כיצד הושגו זכויות ומראים מה עדיין חייב להשתנות. לפעמים השמחה עצמה היא המסר; במקרים אחרים, עצם הנוכחות הופכת למעשה של התנגדות. כוחו של Pride גדול במיוחד כאשר הצורות האלה יכולות להתקיים זו לצד זו, וכאשר גם קבוצות פחות נראות שותפות בקבלת ההחלטות.

כך צמח WorldPride מרשת מעשית, שנולדה במפגש קטן בסטודיו, לבמה עולמית מגוונת שיכולה ללבוש צורות רבות. דווקא מפני שהבמה יכולה להשתנות, הרעיון המקורי נותר ברור: אנשים מתכנסים משום שאיש אינו אמור לשאת את המאבק לבדו. לכן WorldPride אינו נקודת סיום, אלא הבטחה המתחדשת בכל פעם מחדש.

בחלק השלישי תבחן OUTtv כיצד אמסטרדם מבקשת לקיים את ההבטחה הזאת בשנת 2026.